תרומת זרע - היבטים פסיכולוגיים של האם והצאצא

בחברה הישראלית, המונעת מתוקף הציווי התנכי "פרו ורבו", מופעל על האישה, לחץ להקים משפחה ולהביא לעולם ילדים מהר ככל האפשר. השינוי במבנה המשפחתי (אימהות יחידנית, זוגות חד מיניים...) המתרחש בשנים האחרונות, הביא לעליה משמעותית בכמות הפניות לבנקי הזרע. ההחלטה להביא ילד לעולם תוך שימוש בזרע תורם, כרוכה בהתמודדות קשה, והיא אינה מובנת מאליה כפי שרבים חושבים. השימוש בתרומת זרע מעלה בפני ההורים והצאצאים, דילמות אתיות, פסיכולוגיות וחברתיות רבות:
האם לספר על התרומה? מתי, ואיך לספר?, אימהות יחידניות רבות חוששות שחיים ללא אב יפגעו בהתפתחותו הפסיכולוגית של הילד, חשש מהפרעות גנטיות, חשש מגילויי עריות וחוסר ביטחון. הנשים מפתחות ציפיות ופנטזיות כלפי התורם – במיוחד כאשר פונים לשימוש בזרע תורם שאינו אנונימי – עד כדי אידאליזציה מוחלטת.
אי פריון שמקורו בגבר, והצורך להשתמש בתרומה, עלול להוות איום על תחושת העצמי שלו ותלווה לעיתים בהרגשת כישלון. הפניה לתרומת זרע כרוכה באובדן משאלתו של הגבר להמשך גנטי, כמו גם אובדן הפנטזיה לילד ביולוגי משותף של בני הזוג.
בנוגע לצאצאים הנולדים לאחר שימוש בזרע תורם: היעדר הידע לגבי זהות התורם - האב הביולוגי – הנה נקודה העשויה לעורר שאלות רבות אצל מתבגרים. הללו, אינם משלימים עם הסיטואציה ומשתדלים נואשות למצוא מידע באשר למוצאם הגנטי ומורשתם המשפחתית. העדר המידע עלול להוביל לקשיי הסתגלות פסיכולוגיים,  התנהגות אנטי חברתית, קושי ביצירה ושימור מערכות יחסים אינטימיות, והתמודדות עם קשיים הנוגעים לגיבוש זהותם העצמית.